לא לגירוש הפליטים

אני בתם של מי שהיו פליטים. כך קראו להוריי, כשהגיעו ארצה לאחר המלחמה.

הוריי היו פליטים מרגע שפרצה מלחמת העולם השנייה, עד שהיו ל"ניצולי שואה" עם סיומה. הם היו פליטי הרשע האנושי, וחווית היותם פליטים צבעה את כל חייהם, גם כשהצליחו לשקם אותם מהריסות נעוריהם העשנים, כאן בארץ.

כבת למי שהיו פליטים, אני מתקוממת לנוכח המדיניות הלא הומאנית והבלתי מוסרית בעליל של מדינתי.
בסוף נובמבר 2017 אישר בג"צ את החלטת הממשלה לסגור את מתקן "חולות" בעוד שלושה חודשים. לפליטים מסודן ואריתריאה יוותרו לאחר מכן שתי אופציות: להיות מגורשים למדינה שלישית באפריקה – שם יהיו חייהם נתונים שוב בסכנה, או להיכלא.
בישראל חיים כיום לא יותר מ-40,000 מבקשי מקלט. חלקם ברחו ממלחמות, חלקם מעוני ורעב, ורבים עברו מסע ייסורים ועינויים בדרכם לכאן.
מדינת ישראל, מדינתי, שאליה הגיעו הוריי כשהיו פליטים, הייתה אמורה להעניק הגנה לאותם מבקשי מקלט, ואפשרויות לקיום בכל רחבי הארץ. לא חסרים פתרונות אשר יאפשרו את קיומם בכבוד, ולא על חשבון תושבי דרום תל אביב בלבד, שחייהם הקשים ממילא הפכו, אכן, לקשים עוד יותר. מה שחסר הוא הרצון, הלב הפתוח.
תחת זאת בוחרת הממשלה למרר את חיי הפליטים ולדון אותם לכלא, או לחילופין, להמשך מסע של פליטות, סבל וסכנת חיים באוגנדה, או רואנדה.
מדינה בת קרוב ל-9 מיליון תושבים שהוקמה, בין היתר, להיות בית לפליטים (נכון, פליטי עמה), יכולה להרשות לעצמה להיות נדיבה ולאפשר ל-40,000 פליטים להיקלט בה.
אני קוראת לממשלת ישראל לחזור בה מהחלטתה וקוראת לכם להצטרף אליי בקריאה זו.
אירית פינק.