.svg)
הגעתם ל-100 חתימות
אל: אבי ווייס-מנכ"ל ועורך ראשי בחדשות 12, אורי רוזן-מנכ"ל קבוצת מאקו
לא עלינו בלעדינו
פעם אחר פעם ערוץ 12 מדבר על אוטיסטים דרך ריאיונות עם הורים, אחים ומטפלים אבל לעולם לא אתנו. הגיע הזמן שאייטמים שעוסקים באוטיסטים יערבו אוטיסטים. תחקיר בסיסי ביותר יביא למספר רב של דוברים אוטיסטים מתחומים שונים. הגיע הזמן לדבר אתנו ולא עלינו.
למה זה חשוב?
לפני כמה שנים היה זמן קצר שבו הרגשנו כאילו השיח סביב אוטיסטים בישראל מתחיל להשתנות. כמה כתבות ותכניות שמו אותנו במרכז ולשם שינוי נתנו לאוטיסטים לדבר על עצמם ללא תיווך. אלא שאז פקדו אותנו אסונות רבים (קורונה, הפיכה משטרית, מלחמה) ונדחקנו הצידה. עכשיו, כשסוף סוף חזרו לדבר עלינו, נראה שהתקשורת הישראלית ובעיקר ערוץ 12 חזרה אל האינסטינקטים הישנים שלה: "בואו נעשה פלפלים צהובים".
פעם אחר פעם אנחנו עדים לראיונות עם הורים, אחים ומטפלים של אוטיסטים בלי שניתן פתחון פה לאוטיסטים עצמם. בתחילת המלחמה, למשל, נעשתה כתבה גדולה עם תחיה ומנחם הורוביץ על הקשיים שחווים הורים של אוטיסטים בעקבות המלחמה. הכתבה כולה הייתה מנקודת מבטם של הורים מבלי לתת את הדעת לסבל של אוטיסטים שנמצאים במסגרות המצב מלחמה. נדמה שכל פעם שהנושא עולה מוצאים איזשהו הורה, רצוי ידוען, שידבר בשמנו.
במאקו הענייין הגיע לאחרונה לדרגת אבסורד כשהתפרסמה כתבה על ההצגה "ארטיסט" מאת ובכיכובו של עמרי לייבוביץ'. ההצגה, פרי יצירה משותפת של לייבוביץ' ולוטוס אתרוג, נמצאת בעבודה ומועלית על במות שונות כבר שנתיים והיא פרי עבודתו של גבר מבוגר שלמד משחק ופנה מיוזמתו ליוצרת מכובדת. כיצד בחרו לדווח על כך במאקו? בכתבה מאת אמו של לייבוביץ', שוב, מנקודת מבטה כהורה ובלי שום התייחסות לחוויה האוטיסטית כפי שהיא.
מעבר לכך שהדיבור העקיף עלינו מעורר תחושות קשות של דחייה, זלזול והקטנה, יש בהתעלמות מאתנו סכנה אמיתית. כאשר הקול האוטיסטי לא נשמע, הצרכים שלנו לא מונכחים. היעדר הקול האוטיסטי בתקשורת מוביל להתעלמות מהקול האוטיסטי במוקדי קבלת ההחלטות. כך, במקום שאנחנו נהיה אלה שמדברים על הצרכים שלנו, הם מתווכים על ידי הורים ומטפלים, שלרוב מדברים על הצרכים שלהם. כדי להבין את הצרכים ואת החוויה של האנשים צריך לדבר עם האנשים עצמם.
אנחנו בני אדם שדעתם ראויה להשמע. רבים מאיתנו מסוגלים לבטא את החוויות שלנו ואת העמדות שלנו בנושאים הנוגעים לקהילה האוטיסטית טוב כמו כל אדם שאינו אוטיסט ואף טוב יותר. תמצאו שאוטיסטים רבים הם רהוטים ויודעים לדבר על נושאים ספציפיים באופן ישיר ולא מתחמק. חיפוש קצר באינטרנט יראה שגם רבים מאיתנו שלא מסוגלים לדבר בקולנו יודעים להעביר את דעותינו בכתב בצורה מעולה. לא קיימת סיבה בעולם למנוע מאוטיסטים להיות המרכז בכתבות ששעוסקות בנו. הגיע הזמן לשינוי.
פעם אחר פעם אנחנו עדים לראיונות עם הורים, אחים ומטפלים של אוטיסטים בלי שניתן פתחון פה לאוטיסטים עצמם. בתחילת המלחמה, למשל, נעשתה כתבה גדולה עם תחיה ומנחם הורוביץ על הקשיים שחווים הורים של אוטיסטים בעקבות המלחמה. הכתבה כולה הייתה מנקודת מבטם של הורים מבלי לתת את הדעת לסבל של אוטיסטים שנמצאים במסגרות המצב מלחמה. נדמה שכל פעם שהנושא עולה מוצאים איזשהו הורה, רצוי ידוען, שידבר בשמנו.
במאקו הענייין הגיע לאחרונה לדרגת אבסורד כשהתפרסמה כתבה על ההצגה "ארטיסט" מאת ובכיכובו של עמרי לייבוביץ'. ההצגה, פרי יצירה משותפת של לייבוביץ' ולוטוס אתרוג, נמצאת בעבודה ומועלית על במות שונות כבר שנתיים והיא פרי עבודתו של גבר מבוגר שלמד משחק ופנה מיוזמתו ליוצרת מכובדת. כיצד בחרו לדווח על כך במאקו? בכתבה מאת אמו של לייבוביץ', שוב, מנקודת מבטה כהורה ובלי שום התייחסות לחוויה האוטיסטית כפי שהיא.
מעבר לכך שהדיבור העקיף עלינו מעורר תחושות קשות של דחייה, זלזול והקטנה, יש בהתעלמות מאתנו סכנה אמיתית. כאשר הקול האוטיסטי לא נשמע, הצרכים שלנו לא מונכחים. היעדר הקול האוטיסטי בתקשורת מוביל להתעלמות מהקול האוטיסטי במוקדי קבלת ההחלטות. כך, במקום שאנחנו נהיה אלה שמדברים על הצרכים שלנו, הם מתווכים על ידי הורים ומטפלים, שלרוב מדברים על הצרכים שלהם. כדי להבין את הצרכים ואת החוויה של האנשים צריך לדבר עם האנשים עצמם.
אנחנו בני אדם שדעתם ראויה להשמע. רבים מאיתנו מסוגלים לבטא את החוויות שלנו ואת העמדות שלנו בנושאים הנוגעים לקהילה האוטיסטית טוב כמו כל אדם שאינו אוטיסט ואף טוב יותר. תמצאו שאוטיסטים רבים הם רהוטים ויודעים לדבר על נושאים ספציפיים באופן ישיר ולא מתחמק. חיפוש קצר באינטרנט יראה שגם רבים מאיתנו שלא מסוגלים לדבר בקולנו יודעים להעביר את דעותינו בכתב בצורה מעולה. לא קיימת סיבה בעולם למנוע מאוטיסטים להיות המרכז בכתבות ששעוסקות בנו. הגיע הזמן לשינוי.